לא בוגד, לא בוכה

Kino Oko - צילום  Micha³ Skrzesi

פולין היא לא מעצמת טראנס. אין בה הרבה מסיבות ואמנים כמו בישראל, ובכל זאת  לפולנים יש כמה אמנים מיוחדים להתגאות בהם. אחד מהם הוא Kino Oko (גזגורז מגנוסזבסקי),  שנחשב  לאחד המוזיקאים המקוריים ביותר בסצנות הטראנס והטכנו בפרט והמוזיקה האלקטרונית בכלל. קשה להגדיר את סגנונו, אך אי אפשר להתעלם מהייחודיות שלו, הסירוב להיצמד לשבלונות והאהבה הגדולה למוזיקה איכותית.

."באופן אישי, לא אכפת לי איזה מוזיקה אני עושה," מסביר מגנוסזבסקי.   "לסווג את המוזיקה שלי  זה קשה אפילו בשבילי בתור אמן  שנמצא בסצנה האלקטרונית מעל ל 15 שנה. אבל אם אתה מכריח אותי לסווג את המוזיקה שלי, אז היא קרובה לטכנו מבחינת הכלים, קרובה לטראנס במצב הרוח שהיא יוצרת ופאנק ע"י ידי בחירה בכלי נגינה מסיימים.  יש בה אולד סקול, דיסקו מבחינת חטיבת הקצב ורייב מבחינת הלידים".

מסע בין עשורים

כיאה לילד אירופאי מחונך הוא למד פסנתר. למעשה הוא בוגר בית הספר למוזיקה על שם פרדריק שופן בפולין. הטעם המוזיקלי שלו מגוון. קחו כל עשור מוזיקלי החל משנות השישים ותוכלו למצוא אותו בטראקים שלו. תוכלו למצוא שם דיסקו, ג'אז, רוק פסיכדלי סמבה ועוד. הכל נמצא שם. הוא פעל במסגרת ההרכבים המוערכים Tromesa ו Big Wigs  עד שלבסוף החליט ללכת סולו עם הפרויקט Kino Oko. עד היום הוא שיחרר 3 אלבומים ואוסף חינמי המורכב מקטעים ישנים שלא שוחררו מעולם. בכל אחד מאלבומיו הוא סיפק תצוגת תכלית של מקוריות.

אתה נחשב לאחד האמנים הנדירים שלא פועלים לפני צווי אופנה. יש לך סגנון משלך. זה לא קורה בלי מחיר, נכון?

"אתה כנראה צודק. אבל אני לא ממש יכול לענות על השאלה כי מעולם לא שילמתי את המחיר. יש רק תסריט אחד שקורה עכשיו בחיי ואין שום הצטלבויות בעתיד. אני לא יודע איזה מחיר אני משלם כ Kino Oko. אלה הם חיי ואני עושה מה שאני מרגיש לנכון לעשות ומה שגורם לי לעוף. לעולם לא בגדתי בעצמי כמוזיקאי. אני מרגיש טוב עם עצמי. אני לא מצפה לפרסים או לאיזה הרגשת נחת גדולה בעקבות העבודה שלי עכשיו. אני יודע שאני עושה את זה למען אנשים שלא יכולים לתת לי דבר מלבד נאמנות ותמיכה מנטאלית.  למעשה אני חושב שיש הרבה אמנים כמוני בכל סגנון מוזיקלי.  אלה הזמנים בהם אנו חיים. אם אתה בא לעסקי מוזיקה בגישה של לעשות כסף, אתה כנראה נוקט בדרך לא נכונה או שאתה רואה במוזיקה מוצר עם כל האלמנטים הנחוצים לשיווקו. אני מאמין שגישה זו שמורה למקצוענים שיש להם תקציב שיווק שחסר בסצנה האלקטרונית. מוזיקה פופולארית, פשוטה ובעלת הפקה מעולה עושה את העבודה".

מה אתה יכול לספר לנו את סצנות הטראנס והטכנו בפולין?

"כלום. אני לא מנגן בפולין לעיתים קרובות. הסצנה בפולין קטנה והיא נוטה יותר לכיוון הטכנו אבל היא עדין לא מספיק גדולה בכדי להשתמש במושג סצנה. זה נראה יותר כמו קהילה קטנה. אנשים עושים מוזיקה פה ושם. חלקם ידועים וחלקם פחות. מידי פעם אני רואה פרצופים חדשים. מה שבאמת חשוב ומה שעושה אותי שמח הוא שזה חי. הגודל לא משנה. אנשים באמת פועלים כאן באופן מקורי וזה מה שחשוב".

בחזרה לעבר

העולם נשטף בשנים האחרונות בגל של מוזיקה המושפעת משנות השמונים. זה קורה בעיקר ללהקות אינדי וגם לאמנים אלקטרונים מיוחדים. המוזיקה של Kino Oko, כאמור, מושפעת מעשורים שונים ובעיקר משנות השמונים. "העבר במוזיקה חשוב יותר מהעתיד," טוען מגנוסזסבקי, " אין עתיד ללא מבט לעבר. המוזיקה שלי היא מראה של החוויות המוזיקליות שעברתי. כל דבר ששמעתי נמצא באופן מסוים במה שאני עושה. שנות ה 60 וה 80  היו הזמנים הצבעוניים והיצירתיים ביותר בתעשיית המוזיקה במדינות מסוימות. בעשורים האלו הייתה  מוזיקה עם חתימת סאונד חזקה וייחודית."

אמנים מקוריים צריכים לעשות מאמצים גדולים יותר כדי להשיג הופעות בחו"ל.  מהן השיטות שלך?

"שוב, אם אתה בא לתעשיית המוזיקה בשביל כסף, ראשית עליך לנגן מה שפופולארי. אם יש לך ביצים גדולות ואתה מוכן לספק משהו שלא מתכתב עם הטרנדים העכשוויים, אתה חייב לקבל את העובדה שאתה בשוליים.  וזה בסדר מבחינת הרבה אומנים שמנסים ליצור מוזיקה ייחודית, או כאלה שאין להם ברירה אחרת בתור טירונים בתחום. הבעיה האמיתית היא שיש סיכוי גדול שאתה תישאר בשוליים לנצח ולעולם לא תממש את מה שמכונה הצלחה.  ואז אתה צריך לחזק את נקודת המבט שלך על המוזיקה. אתה יכול ללכת בדרך הקלה, הדרך שלהם, או שאתה יכול לבחור בדרך הקשה, הדרך שלך. אתה בר מזל אם אתה אוהב לעשות מוזיקה פופולארית ומצליח לעשות זאת טוב".

מה אתה חושב על הפרוגרסיב טראנס של היום?

"אני לא שומע פרוגרסיב טראנס. מקווה שזה טוב ועשיר מבחינת הבעה מוזיקלית".

מה הם האמנים המקוריים האהובים עליך?

אמנים אהובים הם כמו גלים. הם באים והולכים. מה שאני שומע עכשיו בנגן ה MP3   שלי זה: Lacksley Castell, Gregory Isaacs and Black Uhuru, Grateful Dead – Golden Road live concerts, Aloe Blacc, Jack White – Blunderbuss, Sina Vodjani, The Meters Discography, Eagles, Slash, Antony and the Johnsons – Crying Light, Cream – Disraeli Gears, Modest Mussorgsky, Carl Orff, Lana Del Rey – Born to Die and Queen. ".

אתה עובד עכשיו על אי.פי ניסיוני עם Jurek Przezdziecki  למה אנחנו יכולים לצפות?

"אני לא יכול לענות על זה כי אני לא יודע. זה לא יהיה עניין גדול. רק עוד EP עם מוזיקה מהממת ומקורית. מכוונת לאנשים שלא שמעו מוזיקה כזאת מעולם". (צוחק).

לא ניתן לשכפול

הסצנה היום נעה יותר ויותר לכיוון טראקים המיועדים בעיקר לרחבה. ל Kino Oko יש טראקים רבים שהם ממש לא ידידותיים לרחבה. תהיתי אם הוא אי פעם חשב על לשנות כיוון: "אני משנה כיוון בכל פעם שאני מתחיל טראק חדש, " הוא מסביר. "זה עושה אותי שמח באותו זמן ותורם ליצירתיות. אין עלי לחץ לשכפל אף אחד מהטראקים הקודמים. לפעמים אני חושב וואו, זה באמת טוב. הייתי שמח לעשות אלבום שלם כזה, אבל זה הכל. שכפול עצמי זה משהו שיהרוג אותי מהר. לנסות לשכפל משהו זה כמו לשים על עצמך שלשלאות. אני אפילו לא יכול לדמיין כזאת גישה למוזיקה. איפה ההיגיון בגישה כזאת?"

מה אתה חושב על כל אלה שיוצרים טראקים לרחבה בלבד. את מי אפשר להאשים  בהמשכיות של הדבר הזה. את הקהל או את האמנים?

"אפשר להאשים גם את הקהל וגם את האמנים. שניהם צריכים להתפלל לאלוהים כי ביום הדין הם ישלמו על כך. זה פאקינג בושה וכאב. זאת קטסטרופה לכל מי שנאלץ לשמוע את זה. זה כמו מוות מנטאלי למי שיוצר ומוות לחושים של מי שנחשף לקרינה של החרא הבוצי הזה. מוזיקה לרחבה יכולה להיות מעניינת, תאמין לי ".

לא בוכה בפינה

 כאמן מוערך אבל אחד שנמצא בשוליים אפשר היה לצפות מ Kino Oko  למרירות וקנאה להצלחתם של אחרים. אך הוא ממש לא מריר ולא קנאי. אם זה לא השתמע מהתשובה הצינית, העוקצנית והצודקת שלו (אני חייב להודות)  לשאלה הקודמת,  אז העובדה שהוא מחלק מוזיקה בחינם מידי פעם היא הוכחה חותכת: "אני אוהב את זה. אני עושה משהו ואז נותן את זה למחרת. אני רואה אנשים מאזינים לזה, נהנים ונותנים לי פידבקים אמוציונאליים ועמוקים. הם מנתחים ומבינים  את מה שאני עושה. מה עוד אני יכול לבקש מהקהל שלי? אני שמח שיש לי מעריצים כאלה. אנשים שמקשיבים למוזיקה שלי הם כמו המוזיקה שלי: עמוקים, מעניינים ומבדרים. הם חברותיים, מבריקים ומעורבים רגשית. הסצנה האלקטרונית לא מספקת לי את הפידבק שאני רוצה לקבל ממוזיקה כמוצר. זה לא הזמן בשבילי לעצור ולבכות בפינה. הופעות הם מקור הכנסה ריווחי יותר וזה בסדר מבחינתי להרוויח כסף בדרך זו. כיום אני עובד על אלבום חדש. אולי הוא ישוחרר השנה. אני חוקר עכשיו אזורים חדשים של אפשריות בלתי מוגבלות".

להדליק את ה Dude

מכירים את הדודאיסטים? לא, אלה לא אנשים עם פטיש לדוודים וגם לא מעריצי  צמד הדודאים. מסתבר שיש מעל 100,000 אנשים בעולם המשתייכים לדת הדודאיסטית. היא מבוססת על הסרט "ביג לבובסקי" של האחים כהן משנת 1998. הדודאיסטים מנהלים אורך חיים של סטלה בטלה  ומאמינים בלקחת את הכל בקלות ולזרום עם מה שיש.

משום מה סרט הפולחן הזה לא השפיע חזק על סצנת הטראנס כמו "מטריקס" או "פחד ותיעוב בלאס וגאס", אבל  אדי אלטרמן (היודע גם עם  פרויקט הפול-און (Do Re Mix החליט לקרוא לפרויקט הפרוגרסיב החדש שלו, The Dude, על שם הסטלן חובב הבאולינג שגילם ג'ף ברידג'ס ב"ביג לבובסקי".

 

 

"Ozrain" הוא אי.פי הבכורה שלו וצעדיו הראשונה בסצנת הפרוגרסיב טראנס אליה נוהרים יותר ויותר מפיקים מחודש לחודש. השינוי הסגנוני אינו חף מהשפעות מהפסיי טראנס והפול-און. למשל
"Cool Dream" מזכיר את הטכניקה של GMS בקטעים מסיימים. ל The Dude יש וויב משלו. לא חזק מידי, לא חלש מידי. מין תדר שנע בין העוצמות.

Deeper הוא טראק קצת יותר עמוק ופסיכדלי.  האווירה בתוכו נוצרת בין היתר בעזרת סמפלים  הלקוחים מתוך הסרט "תא הטלפון". "Under The Sun" הוא הטראק המשעשע בחבילה. המנגינות המצחיקות שלו עושות טוב על הלב. "Sun Fruit"  עובר משעשוע לטירוף. צרחת הבוננזה סטייל, שנשמעת כאילו היא בוקעת מגרונו של ליצן רודאו, הייתה עובדת טוב יותר עם טראקים מהירים או מטורפים יותר.

"Ozrain" הוא אי.פי נחמד והזוי שלא לוקח את עצמו ברצינות. פתיחה לא רעה לפרויקט חדש. אני מאמין שבעתיד יגיעו דברים הרבה יותר טובים מ The Dude ואולי אפילו אלבום שיהפוך לקאלט. כדאי לבדוק.

The Dude - Ozrain / Utopia

סופר סוניק

לפעמים הגבול בין פרוגרסיב טראנס לפול-און הוא דק עד כדי כך שאפשר להתלבט שעות על טראק אחד  אם הוא פול-און  או פרוגרסיב. באלבום החדש של Sonic Species הגבול הוא דק יותר מאי פעם, אבל באזור אחד הוא עובר בוודאות וזהו אזור הגואה טראנס.

האזור הזה הפך בשנים האחרונות לרצועת ביטחון. מכיוון שהפול-און מדשדש במקום כבר לא מעט זמן, והפרוגרסיב קרוב יותר מאי פעם למצב של פשיטת רגל מבחינת משמעות, רבים החליטו לקחת רוורס וללכת לימי ראשית הסצנה. "The Grid" של Logic Bomb הוא הדוגמא הבולטת מהתקופה האחרונה. Sonic Species מנסה גם הוא את כוחו ברצועת הביטחון.

 לאחר עזיבתו של אלכס סטורי,   Sonic Species כיום הוא פרויקט הסולו של ג'ואי מרקנדל. ב "Unleash The Beat", אלבומו  החדש בעל העטיפה סטייל מורטל קומבט והשם הלא מי יודע מה מוצלח, הטראקים נעים מ 138-143 BPM  ולכן לא תמיד קל להגדיר איזה מהטראקים באלבום הם פרוגרסיב ואיזה פול-און. אבל זה לא ממש משנה.

 "Unleash The Beat"  הוא האלבום הראשון בחיי שבהאזנה ראשונה נשמע פשוט מעולה ובפעמים האחרות הוא נשמע קצת פחות טוב. למה? כי לפי הסאונד שלו, מרקנדל משאיר רושם כי הוא לא עוד  אמן של פופ פול-און. הוא לא ישב וכתב אלבום לפי נוסחאות ולפי איך שהקהל מגיב ברחבה. הוא משדר רצינות, הוא מודע לכך שמוזיקה צריכה לבוא מהלב ולא מהכיס, ושמליון הופעות במקסיקו הן לא אלה שגורמים לאנשים לזכור אמן, אלא המוזיקה שהוא משאיר אחריו.

 אל תבינו אולי לא נכון, האלבום הזה הוא אחד האלבומים היותר בולטים בתקופה האחרונה וכנראה גם בסוף השנה הוא צפוי להיחשב לאחד האלבומים היותר מעניינים שיצאו ב 2012, אך משהו חסר בו. הוא מרגיש כמו סטייק מבשר איכותי אבל חסר בו פלפל, מלח ואולי עוד כמה תבלינים.

 

לאלבום יש אווירה ברורה של גואה טראנס ומרחבים גדולים. הבעיה שבמרחבים הגדולים הללו אין מספיק תוכן, או לפחות תוכן מעניין. בערך בהאזנה השלישית התחלתי להרגיש  את המחסור בתבלינים. למשל ב "First and The Last" הנושא, כשהוא מגיע באמצע הטראק ופעם אחת לקראת סופו, הוא טוב, אבל הוא לא מפותח מספיק. שזה בערך כמו לתת לשחקן הראשי לשחק רק כמה שניות בסרט.

בחלק מהקטעים כאן כמו ב Techno System""  ו "Dawn Till Dusk"  מצאתי את המוח שלי  עובד כמו השלמה אוטומטית. בגלל כמה קטעי יובש פה ושם התחלתי להשלים לטראק צלילים מהדמיון או להאריך צלילים אחרים. ל Sonic Species יש רעיונות טובים כמעט בכל טראק, אבל משום מה הוא מצניע אותם או מעדיף שלא לתת להם לפרוח עד הסוף.

בטראק אחד Sonic Species מצליח לעשות מה שהוא שלא לא עושה באלבום שלם -  ליצור טראק עם תוכן מעניין מהתחלה ועד הסוף. אין ספר ששותפו לטראק, Zen Mechanics, עזר לו מאוד: "Spice Travel"  הם משתמשים בסמפל מתוך הסרת "חולית" המזוהה יותר מכולם עם Astral Projection. הטראק מושפע קצת גם מ Lemon Light"" של Cosma.

 

למוזיקה של Avalon מעולם לא התחברתי אבל בשת"פ ביניהם ב "Back To Reality" הם מתקרבים יותר מעם כל טראק אחד באלבום לגואה טראנס עם מנגינה קלאסית שמאפיינת כל-כך את הז'אנר. בשיתוף הפעולה עם Ms Peculiar,  כמו בטראק הפותח, שוב יש פספוס. לא היה מזיק לעשות לו פיתוח נושאים. חבל שהרעיונות מתבזבזים או פשוט לא מקבילים יותר זמן.

יש עוד בעיה בולטת באלבום הזה והיא שחסרים בו צבעים. הגואה טראנס אמור להיות ז'אנר צבעוני מאוד. אבל איכשהו הצבעים מתנדפים בדרך ולכן Generation X"" ו "Strictly Virtual" מלבד כמה רגעים פה ושם, נשמעים קצת אפורים. בטראק הסוגר "Zero"  Sonic Species עושה עבודה טובה ומשאיר תיקווה שהאלבום הבכורה שלו הוא רק חימום ושבאלבום הבא יגיעו תבלינים וצבעים זוהרים. בקיצור, קחו את האלבום ותנו לו כמה האזנות. למרות החסרונות, מה שבטוח הוא שהוא יותר טוב מרוב אלבומי הפול-און של היום וגם יותר משמעותי מהרבה אלבומים פרוגרסיב טראנס.

Sonic Species - Unleash The Beat / Alchemy

רעש בבקשה

לא יודע מה אתכם, אבל אצלי, בחודשים האחרונים התעורר רעב גדול למצוא משהו חדש. לעלות  כאילו במקרה על איזה אמן שמזעזע את הסצנה כמו ש Liquid Soul עשה עם הטראקים הראשונים שלו. מכיוון שבימנו זאת משימה כמעט בלתי אפשרית, ונדרשת סבלנות רבה כדי לחכות שמישהו יפתח דרך חדשה במקום לעמוד על כתפי ענקים, החלטתי לשלוף שם שאומנם הוא לא המשיח הבא, אבל לפחות הוא לא חקיין של ניליקס או קפטן הוק. אחד שעושה מוזיקה גם לרחבה אבל גם לנפש.

השם שכדאי לשים אליו לב הוא Elegy (Daniel Mair). למרות שהוא נשמע ישראלי, הוא בכלל איטלקי. כשקוראים את רשימת האמנים מהם מושפע Elegy, מבינים בדיוק מה הם ערכי ההפקה שלו ומדוע כדאי להתחיל לעקוב אחר האמן הזה שפועל בשטח בסה"כ כשנה. הוא מושפע בין היתר מ U-Recken   ו Mindwave  ו Egorythmia וזה מה שהופך את הסאונד שלא לחיוני, עמוק ואווירתי.

האי.פי  החדש שלו, "Akasha", הוא ספלאש מרענן לפרצוף.  על פי האמונה ההינדית Akasha הוא הבסיס לכל מה שקיים בעולם החומרי. הטראק עצמו הוא דווקא משהו לגמרי רוחני. כמו אצל Egorythmia הפרוגרסיב טראנס שלו ספוג בגואה טראנס. הטראק מלווה במנגינה פשוטה אך מדויקת. בלי פוזות בלי בלבולי מוח היא יוצאת ונכנסת ונותנת לטראק הזה את מימד העומק.

Replugged" " אלבום הפול-און גואה של ההרכב הגרמני  Optokoppler נחשב לאחד מהאלבומים הלא מוערכים מספיק בסצנת הטראנס. אם לא שמעתם אותו, אז ממש כדאי לכם להשיג אותו, כי היום הוא נשמע יותר טוב מאי פעם. בכל  מקרה, "Infinity Space" הזכיר לי את אותו האלבום ובמיוחד את הטראק "Tool Time". כמוהם  Elegy יוצר אווירת חלל של סרט מד"ב.

עקב ריבוי אומנים והפצצה מסיבית של רליסים, קשה היום להתביית על שם כלשהו ולהתחיל לעקוב אחריו. את Elegy תדאגו שלא לפספס.

Elegy - Akasha / Synergetic

10/10 בסולם ליכטר

שלום לתמימות

חואן ורדרה

גואה טראנס הוא לא רק סגנון מוזיקלי; הוא תקופה, סמל, אמרה, נוסטלגיה, מחתרתיות, הז'אנר הראשון של הטראנס הפסיכדלי, געגועים, ילדות, מנגינות ובעיקר תמימות. למעשה הגואה היה קרום הבתולים של הטראנס. הוא ליווה את ימי ההתבגרות של הז'אנר האלקטרוני ובסופו של דבר סיים את תפקידו לאחר שנקרע על ידי תת ז'אנרים אחרים.

הטראק "Spiritual Healing"   של המפיק הספרדי  The Muses Rapt(חואן ורדרה) הוא אחד הסמלים הגדולים מאותה התקופה. הטראק האולטרה מלודי הצליח הרבה מעבר לגבולות הז'אנר והפך להיות מוכר גם לאלה שמעולם לא היה להם שום קשר לטראנס. 14 שנה לאחר יציאתו והוא עדיין מתנגן במועדוני מיינסטרים בשעות הבוקר ואפילו חתונות. עדיין אפשר לשמוע אותו בוקע מידי פעם מתוך רמקולים של רכב חולף.  יותר מכל אחד אחר, ורדרה מייצג  את עידן התמימות של הטראנס. בעוד שכולם התבגרו והשתכללו, ורדרה לא איבד מעולם את התמימות. אחת לכמה שנים הוא מבקר בישראל ומחזיר את כולם לימים הפשוטים. אין עוד מישהו שיכול לעשות את זה בצורה יותר טובה ממנו ולכן הוא כל-כך אהוב ומוערך.

ורדרה, תושב איביזה, הגיע לשיא התמימות והנאיביות כאשר כתב את   "Unconditional" לאלבום "Galactic Love". אין לי מושג אם הוא עשה את זה בתור בדיחה או לגמרי באופן רציני, אבל מעולם  לא ראיתי כל-כך הרבה קיטש בקליפ אחד. על המעידה הקטנה הזאת אפשר לסלוח לו כי אני יכול להבטיח לכם שגם הנכדים שלכם עדין ידעו מי זה חואן ורדרה.

 כאמור, ורדרה קנה את עולמו עם הטראק "Spiritual Healing". ולמען האמת, אם תנסו להיזכר בעוד להיט שלו, כנראה שלא תצליחו. You""  ו  Galactic Love"" שני האלבומים שבאו אחרי האלבום הראשון בלייבל האגדי Dragonfly לא עשו רעש בכלל והתקבלו בתגובות פושרות. Human"" האלבום החדש שורדרה הוציא החודש באופן עצמאי, גם הוא לא צפוי לעורר יותר מידי תשומת לב מעבר לנוסטלגיה. למה זה קורה? כי כולנו התבגרנו. הסצנה התבגרה בעוד שורדרה נשאר הפיטר פן של הטראנס. מסרב להתבגר ולקחת חלק בכל הטרנדים שהתרחשו לאחר עידן הגואה טראנס.

הסאונד של ורדרה מעולם לא היה מורכב או איכותי במיוחד. למעשה הוא היה ילדותי ופשוט. תכונות אלו לא בהכרח חייבות להיות תכונות שליליות. גם היום, בעידן הדיגיטאלי והקראוד פליזרים, ורדרה ממשיך ליצור על אותה המשבצת שהוא יצר מאז שהוא התחיל. גואה טראנס קלאבי, מלודי ונאיבי. גם במושג נאיבי, במקרה של ורדרה אין שום דבר רע. להפך.

 לכתוב ביקורת על האלבום החדש של ורדרה מרגיש כמו לקחת לילד סוכרייה ולדחוף לו אותה עמוק לגרון. כי בסה"כ ורדרה הוא אמן שראוי להערכה וכבוד על הדרך שהוא בחר ללכת בה. ובכל זאת, באופן כללי, "Human" הוא אלבום פשוט העשוי בסטנדרים של פעם ואולי אפילו עשוי קצת יותר מידי בטעם של פעם.

אתם לא תמצאו ב Human"" שום דבר שמתקרב לחוויה של "Spiritual Healing"  האגדי. קשה לשמוע את האלבום הזה מבלי לאבד עניין בשלב מסוים, יש בו כמה רגעים טובים כמעט בכל טראק, אך באופן כללי הוא לא מספיק אטרקטיבי. התפקיד העיקרי של "Human" הוא להזכיר לכולנו מי זה חואן ורדרה ולקחת את המאזין לכמה דקות לעידן התמימות. מי שיאזין לו יגלה שהוא כמו צעצוע מהילדות שנמצא לפתע במחסן: הוא מעורר חיוך כשלוקחים אותו, מזכיר את ימי התום, אבל לא רבים ירצו לשחק איתו כי מבוגרים לא משחקים בצעצועים.

סופר X

כבר מזמן לא היה קונצנזוס כה גדול לגבי אלבום כל-כך איכותי גם מאמני סצנת הטראנס וגם מהקהל. אתמול Loud שחררו את "No More X", אחד האלבומים היותר חשובים שיצאו מאז תום ימי האיכות.  Loud תמיד היו האלטרנטיבה לכל מי שאיבד את החשק לשמוע טראנס ב 6-7 השנים האחרונות. עם האלבום החדש, Loud כבר לא שומרים לעצמם את דעותיהם. "No More X" הוא אלבום מחאה מוזיקלי כנגד כה מה שרע בטראנס. נגד טראקים שהם מוצר ולא מוזיקה ונגד אובדן הייחודיות בסצנה הפסיכדלית. דרך שם האלבום ודרך המוזיקה עצמה Loud צועקים -  לא עוד!

וה"לא עוד" הזה מהדהד ברחבי סצנת הטראנס. אני מאוד מקווה שהוא גורם לכל אותם החקיינים שהפכו את הטראנס לחסר משמעות להחוויר אל מול ההשקעה העצומה שקובי טולדנו ואיתן רייטר  נתנו ב "No More X" . מתי בפעם האחרונה שמעתם אלבום שכל טראק בו היה עולם שלם בתוך מיקרוקוסמוס? מתי בפעם האחרונה יצא אלבום מלווה בקליפים עם אנימציה כל-כך מדויקת, יצירתית ומושקעת?

Loud יוצרים בתור ז'אנר שלמעט כמה אמנים נכחד אחרי כניסת הפול-און. הוא נקרא בפשטות פסיי טראנס. Loud מושפעים מהגואה טראנס ומהפסיי טראנס הבריטי. מאומנים כמו Union Jack וסיימון פוספורד ובמקביל גם מותיקי הטראנס הישראלים כמו  Infected Mushroom, Cosma (אביחן ליבנה ז"ל) וOforia .

למעשה באלבום היה אמור להיות שת"פ עם Oforia אך בסופו של דבר הוא לא יצא  לפועל. ובכל זאת נראה שמשהו מ Oforia חלחל לתוך שיתוף הפעולה עם שולמן  ב If"". פסיי טראנס וצ'ילאאוט, שני סגנונות מוזיקליים מקצוות הסקאלה, נפגשים בטראק הזה בדיוק במרכז ויוצרים זרימה מיוחדת. יש הרבה מאוד יופי בו ושילוב מעולה בין שני חתימות הסאונד הייחודיות של האמנים.

"Dr Who" הוא טראק עם הרבה עומק. מין תיבת תהודה המכילה בתוכה טראנס, ג'אז ושיגעונות כלואים המבקשים לצאת. והם יוצאים בסופו של דבר בעליות הדרגתיות כמו עשן העולה מתוך ערובה. אחריו פורצת ממנה האש.

Perpetuum Mobile היא מכונה הפועלת בזכות עצמה וללא מקור אנרגיה חיצוני. במילים אחרות משהו בלתי אפשרי. בתחום המוזיקה הכוונה היא למוזיקה דינמית שמשתנה כל הזמן. קצב מהיר של  1/16. הטראק מקפץ בין סגנונות מוזיקליים ומצבי רוח. יש בו ברייק ביט, דראם אנד בייס, טראנס, צ'לאאוט ומוזיקה תורכית. אם פתאום בא לכם פלאפל תדעו  שהתיאבון לא מגיע משום מקום. ישיבה בשווארמה של בינו ביפו הולידה את החלק האוריינטלי בטראק הזה. ברקע אפשר לשמוע שיחה על פלאפל. ההגדרה Epic קטנה עליו. שימו לב לסיומת הטריפית סטייל Shpongle/Younger Brother.

  "Solid" מתחיל בטפטוף ובסוף הופך לים. Loud מזכירם את היכולת של Cosma לגרום לשקט להישמע כמו סערה. את היכולת ליצור מוזיקה שהיא גם שלווה וגם חזקה. לב הטראק סוער אך השפעתו מכה בגלים שקטים על החוף . "Shores Of Titan" מזכיר את בפתיחתו את "Easy" של Perfect Stranger. בהמשכו הוא מתנפח למימדים גדולים של רוחניות.

 איתן רייטר הוא מוזיקאי מוכשר מהרגיל. יש לו יכולת נדירה להפיק מלבד טראנס גם צ'ילאאוט ברמה גבוהה מאוד וגם טכנו איכותי מהרגיל. ב  "Triceratops" יש יותר איתן רייטר ופחות  Loud. הטראק הרבה יותר קרוב להיות צ'לאאוט מאשר קטע טראנס. הוא היה יכול בקלות להשתלב בין הטראקים באלבום "Places I Miss That I Haven't Been To".

"Station 42" גם הוא טראק בעל מימדים עצומים של איכות בלתי שגרתית. גם כאן אפשר לשמוע עברית. הרכבת יוצאת לדרך כנראה מחיפה, עוברת דרך אנגליה ומגיעה בסופו של דבר לתל-אביב. השפעות מסיימון פוספורד מורגשות כאן היטב עם הרבה מהסגנון המיוחד של Loud. אם היה צורך לייצג את Loud רק באמצעות טראק אחד" "Station 42 הוא הטראק הנכון.

"No More X"  הוא אבן דרך וקלאסיקה מיידית אך עדין מוקדם מידי לקבוע את השפעתו על הסצנה. בחלומות הכי וורודים שלי אני רואה את האלבום הזה מוביל את אמני הטראנס אחריו  לימי לתור הזהב . אני רואה את האלבום הזה גורם להרבה מאוד אומנים להניח את הארנק בצד ולהתחיל להשקיע במוזיקה במקום בחיפוש דרכים כיצד לרצות את הקהל ולהשיג יותר הופעות. לא משנה מה יקרה לסצנה אחרי "No More X" בסיכומי העשור הנוכחי יתרפקו עליו כמו שמתרפקים היום על אלבומים מתחילת שנות ה 2000.

Loud -  No More X / Nano

10/10  בסולם ליכטר

חופש גדול

אנטון מייקו -  צילום: אלי זאפה

"אמן אמיתי דבק במה שהוא עושה ולא יוצר לפי אופנות", אמר לפני כמה שבועות מפיק הטכנו וההאוס ג'ו קלוסל בראיון לרדיו "הקצה".  אם להביט אחורה, ולאו דווקא בתחום המוזיקה, תמיד מי שהלך נגד הזרם, כלומר נגד האופנה, הוא זה שהשאיר את טביעת האצבע הבולטת יותר מכולם על דפי ההיסטוריה. היום אין דבר יותר אנטי אופנתי מליצור טראנס כאילו אנחנו עכשיו בתחילת שנות ה 2000 ואפילו מוקדם יותר.

Mindewave (אנטון מייקו) הוא אחד מאותם האמנים שהולכים בשקט, בדרך שלהם, חושבים לטווח ארוך ומטביעים את חותמם בעוד שרבים אחרים עסוקים בלהשאיר שריטה שלאיש לא יהיה איכפת בעוד עשרות שנים מי עשה אותה. אלבומו השלישי,  "Concept Of Freedom", עוסק בחופש. דרך שירים, טראקים ויצירות אמנים שאלו מאז ומעולם מה הוא חופש וניסו לברר האם אנחנו באמת חופשיים. חלק מהאנשים יאמרו שאנחנו שבויים על ידי הממשלות, הבנקים וצווי האופנה, בעוד שאחרים יטענו שאנחנו חופשיים לעשות את כל מה שבא לנו.

מוזיקה, ובעיקר מוזיקה נטולת מילים אמורה להיות הביטוי האולטימטיבי לחופש. אך במקרים רבים, כמו בתעשיית האופנה כך גם בתעשיית המוזיקה - צווי האופנה הם אלו שקובעים את טעם הקהל ואז החופש שבלבחור מה לשמוע הופך לאשליה. כשאתם שומעים מוזיקה עם טריקים, ונוסחאות שנוצרים על פי צו האופנה, האם אתם באמת מרגישים חופשיים?

"Concept Of Freedom" הוא אלבום המספק את החופש המוסיקלי האמיתי. הרוחניות, העומק והאווירה הם היסודות הבסיסים המרכיבים אותו. ה Intro הוא הצהרת הכוונות של האלבום וגם ביטוי לאלמנט נוסף ולא פחות חשוב -  אלמנט הרגש.

"Light Of Lose" מזכיר שהפרוגרסיב טראנס היה פעם הרבה יותר מתון. איכותו לא נשפטה לפי עובי ועוצמת הבייסליין אלא לפי סך כל חלקיו. להתפוצץ על טראק חזק יכול להיות נחמד וטוב, אבל אם תיזכרו בטראקים הקלאסיים, תגלו שהאפקט שלהם היה הפוך. הם גרמו לאנשים להיבלע בתוך עצמם. זהו ההבדל המהותי בין אז להיום. ההבדל בין טראנס כמצב תודעה ולבין טראנס כשיגעון.

מייקל ג'קסון היה אחד מאותם האמנים שהשאירו את אחת  מטביעות האצבע החזקות ביותר על המוזיקה בפרט ועל התרבות בכלל. הפופ כיום רחוק שנות אור מהסטנדרטים אותם הציב ביחד עם מפיקיו. בין אם זה נעשה במודע או לא, "Simple Moves" מושפע ממייקל ג'קסון. הפדים, שמהווים מוטיב שיחזור  מאוחר יותר בטראק הנושא, מזכירים את "Who Is It" . זהו גם הטראק הבולט באלבום.

ב "Guiding Voice" האקפלה היא זו שמנחה את הרגש והביפים הם אלה שמהווים את לב הטראק. ואני מתכוון לביפים מתקופת הגואה ולא לביפים של הטכנו פרוגרסיב. ב "Within You" Mindwave עושה משחק יפה עם הצלילים. בהמשך הטראק  הוא מצליח להזכיר את תקופת  "האלבום Waves Of Sound" של יהל.

עוד זינוק לעבר מתבצע עם הבייסליין של  Levity"" שמתנגן לא רחוק מהרמיקס של Xerox ו Astrix ל "Science Is God" של Xerox. מלבד כך הוא מזכיר את התקופה הקצרה בו טראנסיסטים יצרו קלאב טראנס איכותי בין היתר דרך טראקים כמו "Pure Energy" של Domestic  ו Astrix.

בהדרגה ועם הרבה אווירה, סבלנות ורוך ב "New Day" Mindwave מתסיס את הקצב ולגורם לטראק לתפוח מעט מעבר למימדים הממוצעים של האלבום. "Underwater" מתכתב עם ימי הגואה טראנס בדומה להתכתבות של "Levity" עם הטראק של Xerox.  

כאמור טראק הנושא מכיל את המוטיב המייקל ג'קסוני גם הוא.  בעזרתו Mindwave מחבר את בין הראש לזנב של האלבום. הטראק מתנגן כולו על 3/4. כן, אני עדין חושב שמעבר לשלושה רבעים באמצע הטראק זה טריק זול, נדוש ומעצבן ולכן אמשיך לקטול את כל מי שמשתמש בטריק המעפן הזה, אבל כאשר טראק שלם מתנגן על הקצב הזה, או מתחיל איתו, ויש בו מספיק תוכן איכותי - אין בכך שום דבר פסול.

בטראק האחרון Deepest Thoughts"" Mindwave  שובר את קונספט האלבום ועובר לפרוגרסיב סקנדינבי סטייל Vibrasphere או "City Lights" של Rocky.

Mindwave – Concept Of Freedom / Iono

9/10   בסולם ליכטר